פילוסופיה, מוסר ואלאור אזריה

פילוסופיה, מוסר ואלאור אזריה

פילוסופיה, מוסר ואלאור אזריה

הדיון הציבורי הסוער והיצרי סביב פרשת אלאור אזריה, דיון שמאיים לפלג את הציבור הישראלי, מנקז לתוכו שאלות פוליטיות חברתיות וגם פילוסופיות, שאלות הכרוכות זו בזו.

מבין הנושאים הנפיצים ביותר בהקשר הזה הוא האופן שיש לשפוט מוסרית ומשפטית את מעשה ההרג. אם לזקק את הנושא הנפיץ הזה לשאלה מרכזית אחת הרי שהשאלה היא האם ההרשעה לקחה בחשבון את הנסיבות הרלוונטיות שהשפיעו על האופן שבו פעל אלאור אזריה. הכוונה אינה קשורה לטיעונים שהעלו סניגוריו במשפט; היא אינה קשורה לשאלה האם הוא חש מאוים והאם נשקפה סכנה לחייו או לחייהם של אחרים שנמצאו במקום הפיגוע. אין מדובר בשאלה האם הרשעתו מוצדקת או לאו; הנחת העבודה שההרשעה במקומה. השאלה היא מידת אחריותו של אלאור אזריה למעשיו. ושוב – הנחת העבודה שהוא כשיר, שפוי ואחראי למעשיו, ועם זאת שאלת האחריות נותרת בעינה.

כדי לברר מה עומד על הפרק יש מקום לסטות לרגע מהמקרה ולהעיר מספר הערות פילוסופיות. אז ככה, אחד הנושאים שזוכים לדיון נרחב בספרות פילוסופית-מוסרית היא מה תפקידו, אם בכלל, של המזל בבואנו לשפוט את מעשיהם של בני אדם?

מה הכוונה? הפילוסוף המוסר החשוב עמנואל קאנט, קבע כי קיים רצון טוב וטהור שיכול להיות מקור של הכרעות מוסריות שאינן תלויות בדבר ושרצון זה חסין מפני המזל, חסין מפני כל תהפוכות הגורל ותעתועיו. בשפה פשוטה, העיקר הכוונה, ושהכוונה יכולה להיות טובה וטהורה, חסינה מכל השפעה, גם אם היא לא מביאה בסופו של דבר לתוצאה המיוחלת שאותה מבקש בעל הכוונה הטובה והטהורה לחולל.

העמדה הזאת נתפסת על-ידי פילוסופים רבים כאידאלית מדי, היא נתפסת כמשהו שהוא זר לחוויה האנושית ולקיום האנושי בכלל. הם טוענים כי בבואנו לשפוט את מעשיו של האדם, יש לקחת את נסיבות החיים שלו, נסיבות שעליהן אין לו שליטה, כמו התנאים החברתיים, הכלכליים, הפוליטיים והתרבותיים שבהם הוא נולד, וכמו כן גם את תכונות האופי המולדות והנרכשות שלו. לנסיבות האלה ולתכונות האופי האלה צריכה להיות השפעה על האופן בו עלינו לשפוט מוסרית את פעולותיו של האדם ולמעשה הן אמנם מקבלות ביטוי בשיפוטים המוסריים שלנו.

הנה דוגמה נפוצה. נניח ששני אנשים ביקשו לבצע רצח בנסיבות דומות ושניהם נתפסו. אבל בעוד הצליח לבצע את זממו והשני כשל, בגלל נסיבות מקריות – לדוגמה, הכדור שאותו ירה החטיא את מטרתו. הראשון יואשם ברצח והשני יואשם בניסיון לרצח. כלומר, המזל שיחק לשני. זה מקרה של מזל תוצאתי, כלומר התוצאות קבעו את מידת אחריותם השונה של שני האנשים האלה.
שנית יש גם מקרים של מזל נסיבתי. זאת אומרת, נסיבות מקריות שאינן תלויות באדם הם שקבעו את מיקומו החברתי ואת התמודדותו עם מצבים שבהם הוא ביצע את פעולותיו. הדוגמה שהפילוסוף האמריקאי תומס נגל מביא לשם המחשת סוג זה של מזל היא של משתפי פעולה נאצים שנשלחו על-ידי ארצם לארגנטינה בשנות השלושים של המאה הקודמת ולכן הם שהו בגרמניה ולא נטלו חלק פעיל בזוועות שביצע המשטר הנאצי. אבל מזל נסיבתי כולל גם נסיבות אחרות שעליהן אין ליחיד אחריות כמו המוצא שלו, מעמדו החברתי, המשפחה שלתוכה הוא נולד ומערכת החינוך שבה הוא גדל ושבה הוא רכש את ערכיו. לנסיבות אלו השפעה ניכרת על דפוסי התנהגותו במצבים מסוימים.
שלישית ישנם מקרים של מזל מכונן. זאת אומרת, אנשים נולדים עם תכונות אופי (שמן הסתם לא ניתן לקבוע עד כמה הם נטועים בנפשו של האדם מבלי שספגו לתוכן השפעות חיצוניות) שגורמות להם לנהוג באופן שונה במצבים דומים: אדם יכול להיות חם מזג או שקול, איתן באופיו או הפכפך. גם על קיומן והתפתחותן של תכונות אופי אלו יש לאדם השפעה מוגבלת.
גם אם מניחים ששלושה סוגי המזל האלה אינם פוטרים אדם מהאחריות למעשיו, הרי שהם רלוונטיים למידת האחריות הרובצת עליו. זאת אומרת, לאדם אחריות בסיסית למעשיו אבל היא משתנה לנוכח סוגי המזל השונים שאליהם הוא חשוף.
בדיון הציבורי אודות אלאור אזריה יש כאלה שטוענים כי תפקידו של המזל – הנסיבות המקריות – נעדר משיקולי ההרשעה וגם מהגינוי הציבורי של מעשיו, גם אם הם לא קוראים לילד בשמו, כלומר, מזל נסיבתי. הטענה הזאת מקבלת ביטוי ברשימה שכתב לדוגמה, יגיל לוי. "אנו מאשימים את אזרחי ישראל," כתב לוי, "בכך שבזניחתם את הפיקוח על התנהלות הצבא בשטחים, כמתחייב מאזרחים במדינה דמוקרטית, יצרו את התנאים שאפשרו את המעשה של [אלאור אזריה]. אנו מאשימים את מוסדות המדינה והצבא בכך שהטילו את הצבא למשימת שיטור בגדה המערבית, שיטור האמור להבטיח את ביטחון המתנחלים והפלסטינים כאחד, אף על פי שצבא סדיר אינו כשיר למשימה כזאת." יגיל לוי אינו אומר שהאשמה הקולקטיבית מצמצמת את אחריותו של אלאור אזריה לפעולה שהוא ביצע אבל ניתן אולי להבין זאת במשתמע.
רון כחלילי מדגיש באופן מחודד יותר את חשיבותו של המזל הנסיבתי במקרה של אלאור אזריה. "חייבים לעצור את הרכבת המטורללת הזאת...," כותב כחלילי, "ולערוך חשבון נפש ציבורי אמתי. לא רק על הכיבוש ותוצאותיו הרות האסון, אלא גם על ההיררכיות הצה"ליות, המסלילות את המזרחי למג"ב ולשנאת ערבים ואת האשכנזי ליחידות המובחרות, שם קטילת ערבים היא מעשה גבורה סטרילי."
כחלילי מעלה את הביטוי שטבע בזמנו השופט אהרון ברק, "מבחן בוזגלו". כוונתו של ברק, כזכור, הייתה שהמשפט חייב לגלות יחס שווה וזהה גם ל"בני טובים" וגם ל"בוזגלו", וזאת במקרים בהם הם מואשמים בביצוע של עבירות דומות. אבל יש להדגיש שהמזל הנסיבתי דורש אף יותר מכך; הוא מחייב לעיתים יחס בלתי-שוויוני וגם מקל לאלה החשופים לתהפוכות הגורל ותעתועיו וממקמים את האדם בפני הכרעות ערכיות; המזל הנסיבתי מחייב, ניתן אולי להסיק מדבריו של כחלילי, יחס שמכיר בצורך להקטין את האחריות של אלאור למעשיו.
אבל צורך זה אינו בהכרח מחייב מתן חנינה לאזריה; הוא קשור יותר לשאלת גזר הדין וחומרתו. כלומר, בבואו של בית הדין לגזור את דינו של אזריה עליו להתחשב בעיקר במזל הנסיבתי, על מופעיו השונים, שמיקמו את אזריה בפרשת הדרכים המטלטלת את החברה הישראלית ומאיימת על לכידותה.

כתבות דומות

Close