"המיסים הם המחיר שאנו משלמים עבור חברה מתורבתת"-הערות על מאמרה של שרת המשפטים איילת שקד

"המיסים הם המחיר שאנו משלמים עבור חברה מתורבתת"-הערות על מאמרה של שרת המשפטים איילת שקד

"המיסים הם המחיר שאנו משלמים עבור חברה מתורבתת"-הערות על מאמרה של שרת המשפטים איילת שקד

"המיסים הם המחיר שאנו משלמים עבור חברה מתורבתת"

הערות על מאמרה של שרת המשפטים איילת שקד

 

שרת המשפטים עמלה והציגה את "האני המאמין" שלה במאמר נרחב ומנומק תחת הכותרת "מסילות אל המשילות." אין זה דבר קל ערך ששר בממשלה טורח לנהוג כך, ולכן יש לשבח אותה על כך. במאמר זה מציגה השרה בפני הציבור את תפיסתה באשר לאופן שבו שרי ממשלה אמורים למלא את תפקידם – "קביעת כיוון התקדמות והצבת יעדים" – וגם שוטחת את היעדים שעל-פיהם על מדינת ישראל עצמה לפעול. היא למעשה פורשת את משנתה לגבי הגדרתה של ישראל כיהודית ודמוקרטית.

לא זו בלבד שמאמרה של שרה, האחראית על אחד ממשרדי הממשלה החשובים ביותר, מהווה משב רוח דמוקרטי בשל השקיפות הכרוך בה, הוא גם מאפשר פולמוס ציבורי מעמיק ומושכל, דבר שהפך למצרך נדיר במחוזותינו. אולי אין בכוחו של פולמוס זה לגשר על פערי התפיסות הקיימות בחברה שלנו אבל יש בו כדי לחדד תפיסות אלו, וזאת מתוך תקוה שחידוד התפיסות יסייע לציבור לקבל החלטות מושכלות יותר בבואו לבחור את נציגיו לכנסת.

הפרק הראשון במאמרה של שקד מתחיל עם תובנה אנרכיסטית מבית מדרשה של איין ראנד, הרואה בכל פעולת חקיקה משום הצרה חמורה ואולי אף בלתי-לגיטימית של חירות היחיד. "מוזר," כותבת השרה שקד, "ככל שהדבר עשוי להישמע, בכל פעם שחברי הכנסת מצביעים בעד חוק חדש ולוח התוצאות במליאה מראה על תמיכה, באותה שעה בדיוק – חברי הכנסת מצביעים במקביל גם הצבעת נגד... הצבעה נגד החירות שלנו, שמרגע התקבלותו של החוק החדש מצטמצמת והולכת." תובנה זו והתמיכה הגורפת שלה היא זוכה בקרב תומכי הציונות הדתית מלמדת שלא נותר שריד בציונות הדתית להשקפת עולמה של תנועת "הפועל המזרחי" שביקשה לשלב, בתחילת המאה הקודמת, את ערכי התורה עם ערכים סוציאליסטים. תנועת "המזרחי", מאידך, שייצגה את האינטרסים של המעמד הבינוני בקרב הציונות הדתית זוכה בימינו לדומיננטיות מוחלטת בקרב מנהיגי המפלגה ותומכיה.

עם זאת, יש לזכור שהשרה שקד מחויבת לתובנה אנרכיסטית זאת בערבון מוגבל, שהרי היא עצמה עושה מאמצים רבים לצמצום החירות של רבים מאזרחי ישראל ושל נבחריה וזאת באמצעות יוזמות החקיקה שנויות במחלוקת. חוק העמותות וחוק ההשעיה של חברי כנסת מספקים דוגמאות בולטות בהקשר זה. נדמה שבמקרים אלה הפגיעה בחירותם של רבים מאזרחי ישראל וצמצום חופש הביטוי שלהם אינו מטריד את מנוחתה של השרה; היא מוטרדת יותר מצמצום חופש הפעולה של כלכלת השוק וזאת לנוכח צעדי חקיקה שנועדו להבטיח את רווחתם הכלכלית של אזרחי ישראל בתחומים שונים – דיור, פנסיה, חינוך ובריאות.

השרה שקד כורכת סוגיה זו עם בעיה אחרת שהיא מזהה בדפוסי הפעילות של חברי הכנסת (בעיה שאותה היא אמנם מטיבה לתאר); שקד מלינה על הגידול האינפלציוני בהצעות חוק פרטיות המוגשות על ידי חברי הכנסת. ואכן, צודקת השרה כשהיא מבקרת את התופעה הזאת. נכון שרבות מההצעות החוק שאנו מקדמים נועד לקדם מטרות ראויות (גם אם לעיתים רבות הסיכוי שלהן לקבל את תמיכת מליאת הכנסת מועט בגלל התנגדות הממשלה), אך רבים המקרים שבהם הצעות החוק האלה אינן אלא מסעות יחצנות שנועדו להגדיל את הנראות של חברי הכנסת בציבור. בהקשר זה יש לציין במיוחד הצעות חוק רבות הנושאות ניחוח פופוליסטי ולאומני, דבר שנועד להבטיח תמיכה לחברי ולחברות הכנסת שמקדמים אותן בקרב ציבור הבוחרים שלהם (בעיקר כשמדובר במפלגות המקיימות בחירות מקדימות – פריימריז).

אבל השרה מתעלמת מכך שאחת הסיבות המרכזיות הדוחפות חברות וחברי כנסת לקדם הצעות חוק פרטיות היא שיוזמות החקיקה הפכו להיות ברירת המחדל עבורנו, חברי כנסת, וזאת עקב הפיחות שחל בסמכויותיה של הכנסת כגוף המפקח על פעולות הרשות המבצעת, כגוף המחייב אותה לפעול בשקיפות רבה ולתת דין וחשבון על פעולותיה לריבון, לפרלמנט, ודרכו לאזרחים עצמם. הנה מספר דוגמאות שמאיימים לעקר את התפקיד הזה מהשורש: חוק ההסדרים – חוק זה כולל שינויים מבניים רבים בחברה ובכלכלה, דבר שמפקיע מחברי הכנסת את היכולת לדון בהם באופן מעמיק ויסודי; משמעת סיעתית – מנגנון זה מגביל עד למאוד את שיקול דעתם של חברי הכנסת לגבש עמדה עצמאית ביחס ליוזמות חקיקה  שונות, בין אם כאשר הן מובאות להצבעה במליאה ובין אם הן מקבלות את ניסוחן הסופי בדיוני הועדות השונות; שיקול דעת קואליציוני - הקואליציה מקבלת החלטות שרירותיות באשר למקום בו מתנסחות הצעות חוק לפני הבאתן להצבעות בכנסת. לעתים קיים היעדר הלימה בין תוכן ההצעות לבין תחומי מומחיותה של הוועדה והידע המקצועי הנצבר שלה; סמכויות הועדות לזמן נושאי תפקיד -  לוועדות הכנסת השונות יכולת מוגבלת לחייב נושאי תפקידים (שרים, מנכ"לים של משרדים ממשלתיים ופקידי ממשלה) להופיע בפניהן, דבר המקשה על פיקוח פעולתם של נושאי התפקידים האלה (ראו מאמרו של חן פרידבר, עיונים בתקומת ישראל, 2010, http://in.bgu.ac.il/bgi/iyunim/20/a3.pdf). 

כפי שמעידה שרת המשפטים, במהלך כהונתה הנוכחית היא פועלת כדי לעצור את שטף הצעות חוק הפרטיות המונח על שולחנה של הכנסת ואף מתכוונת ליצור מנגנונים חוקיים שיגבילו את יכולתנו להניח הצעות חוק חדשות על שולחנה. היא מבקשת להניח "מסילה חדשה" בתחום זה כך שתשפיע "על הליך החקיקה באופן פרוצדורלי," כלומר להגביל באופן פרוצדורלי את יכולותינו לקדם הצעות חוק פרטיות. אבל מצער לראות שאין במאמרה של שקד שום הצעה שיש בידה כדי להבטיח שהכנסת תפעל כדי להבטיח את הפרדת הרשויות ברוחם של ג'ון סטיוארט מיל ומנטסקייה, דבר שיבטיח את יכולתה של הכנסת למלא את תפקידה כמפקחת על פעולות הממשלה. למעשה הצרת צעדינו באמצעות הגבלת האפשרות לקדם הצעות חוק פרטיות, מצד אחד, והיעדר התמודדות עם הירידה ביכולת הפיקוח של הכנסת על פעולות הממשלה ומשרדיה, יחמיר את היעדר האיזון הנוכחי בין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת;  צעד זה יחמיר את הפגיעה בכנסת, שהיא בסופו של יום הריבון שממנו שואבת הממשלה את סמכותה.

אבל כוונתה של השרה שקד להגביל את מספרן של הצעות החוק הפרטיות של חברי הכנסת אינו נובע מהרצון ליעל את דרכי עבדותה של הכנסת; הוא נובע, כפי שציינתי קודם, בעיקר מהשקפת עולם כלכלית ניאו-ליברלית; "תפיסת השוק החופשי שאני דוגלת בה," כותבת השרה, ... "מבקשת לאפשר לשחקנים העסקיים להתנהל לפי כללי משחק בסיסיים שהמדינה קובעת, מפרשת ואוכפת. היא מבקשת להימנע מלראות את המדינה כשחקן מרכזי, קל וחומר כמונופול... תפיסת השוק החופשי שאני דוגלת בה אינה יכולה לחיות בשלום עם משטר של הגבלות רגולטוריות כה רבות וכה חמורות, המקרב את המגזר העסקי שלנו למצב שבו לעסקים בישראל, כל מה שלא הותר – אסור."

אם כן, הבעיה המרכזית שאותה מזהה השרה לא טמונה בכך שחברי כנסת מציעים הצעות חוק "מוזרות" שנועדו להבטיח את זכויותיהם "של בעלי החיים (לרבות החרקים)" ולעגן אותן באמצעות "חוק יסוד: זכויות בעלי החיים", או  הצעות חוק שמטרתן "הטלת חובה על המדינה לחלק לאזרחיה אפודים המגנים מפני דקירות סכין, או הצעה שביקשה, מטעמי תקינות פוליטית, לאסור באופן גורף את השימוש במושג 'בתי אב'". הבעיה המרכזית בהצעות החוק הפרטיות, לפי המשנה הכלכלית של שקד, היא שהן נועדו לשים סייגים על כלכלת השוק ושהן נועדו להרחיב את תחומי אחריותה של המדינה לגורל אזרחיה בתחומי הכלכלה והרווחה. היא מציינת לדוגמה, את הרצון של המחוקקים לעגן את הזכות לדיור בחוק יסוד ואת חובתה של המדינה לספק לאזרחיה פנסיה בגובה המאפשר להם לחיות בכבוד.

כל מי שמצוי בהסדרים החוקתיים המתקיימים במרבית מדינות העולם המתקדמות אינו יכול אלא לתהות על מקורה של העמדה הערכית של השרה שקד ועל עזות הנפש האינטלקטואלית שלה; השרה שקד קוראת תיגר על הסדרים מוסדיים המקבלים תמיכה רבתי ממוסדות בינלאומיים כגון האו"ם, האיחוד האירופאי, ארצות אמריקה ואפריקה, הסדרים המלמדים עד כמה הזכויות חברתיות והכלכליות הולכות ונתפסות כמרכיב מהותי ובלתי נפרד של זכויות האדם והאזרח הבסיסיות. יתרה מזאת, היא בוחרת להתעלם מקיומו של דיון ציבורי, פוליטי ומחקרי נרחב שעוסק בקשר ההדוק הקיים בין זכויות אזרחיות פוליטיות לבין זכויות חברתיות וכלכליות, כלומר, שהמימוש הזכויות אזרחיות ופוליטיות תלוי במידה רבה בהכרה של המדינה בזכויות חברתיות וכלכליות ובחובתה לממן אותן.

אין צורך להציג ממצאים המלמדים עד כמה נסיגתה של המדינה שלנו מאחריותה לגורל אזרחיה, קריסתה של מדינת הרווחה שלנו והחדרת מנגנוני השוק להסדרת היחסים החברתיים הביא לצמיחת הפערים החברתיים ולפגיעה אנושה בתנאי החיים של רבים מהם. אבל ממצאים אלה אינם מרשימים את השרה שקד. היא מאמינה שכלכלת השוק היא זו שיכולה להבטיח את רווחתם הכלכלית של אזרחי ישראל – אמונה שהמופרכות המפוארת שלה מכה בנו בעוז זה עשורים רבים.

אחת הטענות של השרה שקד בהקשר זה היא שאין זה נכון להטיל על המדינה את האחריות למימושן של זכויות חברתיות כגון דיור ופנסיה (ומן הסתם גם זכויות חברתיות נוספות כמו בריאות וחינוך) משום שהמדינה אינה יכולה מעשית לכבד אותן או שהרצון לכבד אותן באמצעות מערכת מיסוי נרחבת יכול "להחריב את כלכלת השוק עד היסוד."

על פניו זה טיעון סביר. אין זה נכון לממש זכויות חברתיות וכלכליות באופן שאינו לוקח בחשבון את היכולת הכלכלית של כל מדינה ומדינה. אבל ההכרה בזכויות חברתיות וכלכליות אינו גורס שהמדינה לא תיקח בחשבון שיקולים אלה. כפי שקוקס, סדלובה, פיירהורוביקה (2005) מציינים במאמרם, כבר בדו"ח של האו"ם שעוסק בדיור בר השגה, לדוגמה, נאמר כי אין להבין את הזכות לדיור כך שעליה לקבל ביטוי באותו האופן בכל הנסיבות ובכל מקומות. חומרת הבעיה, זמינותם של משאבים ועמדותיהן של המדינות השונות, על-פי הדו"ח, מלמדים על שונות והבדלים גדולים בתחום הזה  (http://www.corteidh.or.cr/tablas/r26740.pdf).

על כך ניתן להוסיף שהבעיה של משאבים זמינים ניצבת לפתחה של כל מדינה גם כשמדובר ביכולת שלה לכבד זכויות אזרחיות ופוליטיות, לא רק זכויות חברתיות וכלכליות. כך ששיקולי זמינות של משאבים אינם מספקים טענה בעד הימנעותה של המדינה מלכבד את זכויותיהם החברתיות והכלכליות של אזרחיה. שירותי שיטור והמשאבים הרבים הנדרשים לשם מימונם מספקים דוגמה מרכזית בהקשר זה. האם העובדה שהבטחת שירותי שיטור תלויה במשאביה הזמינים של המדינה הופך את הזכות לביטחון אישי לדבר שהמדינה רשאית להתנער ממנה? אם נאמץ את ההיגיון של השרה שקד הרי שהמענה לכך יהיה חיובי!

אבל כאן יש לעמוד על סכנה ממשית. ניאו-ליברליים צרופים (ליברטריאניים) אינם מתרשמים בהכרח מהאנלוגיה הזאת; הם מעמידים הלכה למעשה את האנלוגיה הזאת על ראשה. מצדם יהיה זה נכון שגם ההגנה על זכויותיהם האזרחיות והחברתיות של האזרחים, בגלל עלותה הרבה, תופקע מהמדינה ותתקיים בכלכלת השוק. ואמנם גם שירותי שיטור ביישובים קהילתיים (Gated communities) עוברים תהליכי הפרטה מואצים בעוד ששכונות עניות ויישובים חלשים רבים משוועים לשירותי שיטור סבירים. 

השרה שקד מביאה מדבריו של שופט בית המשפט העליון האמריקאי (1841 –1935), החתום לדבריה, "על האבחנה העמוקה בדבר היחס שבין המשפט והחיים: החיים בכלל, וחיי הכלכלה בפרט. חייו של המשפט," היא מצטטת, "אינם היגיון אלא ניסיון." השרה שוכחת לציין שעל שמו של שופט נכבד זה רשומה גם הקביעה האל-מותית: "המיסים הם המחיר שאנו משלמים עבור חברה מתורבתת."

הפרק השני במאמרה של שקד עוסק ביחסי הגומלין שהופרו, לדעתה, בין הרשות השופטת לבין הרשות המבצעת, דבר שמאיים על יכולת המשילות של הנבחרים. "משילות טובה," כותבת שקד, "אינה עוצמת פעולה עיוורת, ובוודאי אינה רק מנוע חזק ואילם. היכולת להוציא אל הפועל יעדים כפי שאלה הוגדרו היא תנאי הכרחי למשילות טובה, אך בשום אופן איננה תנאי מספיק: משילות טובה נמדדת קודם כול במידת האפשרות שבידי שרי הממשלה לקבוע את היעדים עצמם." העתירה לבית המשפט העליון בעניין הגז ופסיקתו של בית המשפט בעניין זה נמצאים במרכז דיונה של השרה בהקשר הזה. הסכמתו של בית המשפט לדון בסוגיה זאת והפסיקה שהוציא מתחת ידיו פגעו לדעתה של השרה שקד ביכולת של הממשלה למשול באופן מיטבי. לטענתה בית המשפט דן בעתירה שאינה מעינינו, "עתירה שנושאיה האמתיים הם כדאיות כלכלית וחלוקה ראויה של משאבים ציבוריים בין כלל החברה לבעלי עסקים; נושאים שלכל הדעות אינם נמצאים בגרעין הקשה של תחום המשפט."

השרה שקד מביאה מדבריו אלכסנדר המילטון, ממחברי הפדרליסט, האומר כי "לרשות השופטת אין שום השפעה לא על החרב ולא על הארנק; אין היא חולשת לא על כוחה של החברה ולא על עושרה." אבל השרה שקד מסרבת לקבל שלרשות השופטת סמכות לקבוע שבמקרים מסוימים הרשות המבצעת והרשות המחוקקת פועלות שלא בדין כאשר הן עושות שימוש לא ראוי הן בחרב והן בארנק המצויים ברשותן.

למעשה עושה השרה חיים קלים לעצמה כשהיא מבקרת את פסיקתו של בית המשפט העליון בסוגיית ייצוא הגז. פסיקה זו לא עסקה בנושא הזה כפי שהשרה בוחרת להציג אותו; היא לא עסקה בשאלות של "כדאיות כלכלית וחלוקה ראויה של משאבים ציבוריים בין כלל החברה לבעלי עסקים;" היא עסקה בתהליך קבלת ההחלטות של הממשלה, שנתפס על ידי בית המשפט כלקוי מבחינה דמוקרטית. בית המשפט קבע כי סעיף היציבות היה בחוסר סמכות, כלומר, אין הממשלה יכולה להתחייב בפני חברות הגז שלא לשנות את ההסכם הנחתם עמם למשך עשור; הוא קבע כי הסכם היציבות צריך להיות מנוסח מחדש ולהיות מעוגן בחקיקה ראשית בכנסת, לא בהחלטת ממשלה. בית המשפט קבע שהממשלה פעלה שלא בסמכות באופן שהיא מנהלת את הארנק הציבורי, או באופן שהיא מאפשרת לכסף הציבורי לחמוק ממנו בקלות בלתי נסבלת!

על פניו, החלטה זו של בית המשפט דווקא אמורה לחזק את סמכותה של הכנסת (ראו סעיף קודם). אבל אליה וקוץ בה, לנוכח הירידה בסמכותה של הכנסת, כפי שכתבתי בסעיף הקודם, הרי שאין זה ברור עד כמה סמכותה של הכנסת אכן התעצמה בעקבות פסיקתו של בית המשפט.

השרה שקד מרבה בציטוטים ומביאה מדבריהם של הוגי משפט חשובים, שנסובים על פניו סביב המחלוקת בין הגישה של אהרון ברק, אבי "המהפכה  החוקתית", הדוגלת באקטיביזם שיפוטי ובהגדרה רחבה של זכות העמידה, לבין גישה התובעת לצמצם את מרחב הפעילות של בית המשפט, כלומר לצמצם את זכותם של גופים ציבוריים לעתור לבג"ץ אם הם אינם עלולים להיפגע במישרין מפעולה כלשהי של הרשויות. "תפקידו הקלאסי של בית המשפט, כותבת השרה שקד, "הוא להגן על מי שנפגע באופן ישיר מן הרשויות, ולא להכריע בעניינים ציבוריים כלליים." לדעתה קיימים "תחומים פוליטיים שההכרעות בהם מתקבלות בכנסת ובממשלה, ושאין בהם כל הצדקה להתערבותו של בית המשפט העליון," והם מהווים "מרחבי משילות. כאן בדיוק באות לידי ביטוי," היא מדגישה, "יכולתה של הממשלה למשול ויכולתה של הכנסת לחוקק חוקים בשם העם שבחר בנציגיו."

עמדתה של השרה שקד בסוגיה זו (שמבקשת לצמצם באופן ניכר את יכולתה של הרשות השופטת לפקח על הרשות המבצעת ועל הרשות המחוקקת) אינה מבשרת חידוש רעיוני בפולמוס הציבורי הניטש מזה יותר משלושה עשורים בין אלה הדוגלים בהגדלת סמכויותיו של בית המשפט העליון לבין אלה התובעים לצמצם את סמכויותיו. מאמרה של שקד מהווה רק פלטפורמה ציבורית שבו היא מציגה את תמיכתה במחנה המבקש לצמצם את סמכויותיו של בית המשפט העליון, ולמעשה להשיג לאחור את ישראל התפתחותה של ישראל כדמוקרטיה ליברלית, כזו שמעניקה לבית המשפט העליון את הסמכות לערער על יוזמות חקיקה שאינן עולות בקנה אחד עם חוקי היסוד של המדינה ועל פעולותיה של הרשות המבצעת כאשר היא לוקה בפגמים מהותיים.

הפרק השלישי במאמרה של שקד עוסק "בבעיות הנובעות מן התוכן; מן היעד שאליו הרכבת נוסעת, לא פחות מאשר מרמת תחזוקת המסילות;" הוא עוסק, כותבת שקד, "בשאלת היסוד של הגדרתה החוקתית של מדינת ישראל כמדינה "יהודית ודמוקרטית." הדיון בפרק זה קשור באופן עמוק לדיון שהיא מקיימת בפרק השני, משום שהוא עוסק בסמכותה הרשות השיפוטית לפסוק נגד הרשות המבצעת והרשות המחוקקת כשצעדיה עומדים פעמים רבות, לטענת העותרים, בסתירה להגדרתה של ישראל כמדינה דמוקרטית. 

אני רוצה לציין ראשית שהאופן בו שקד נדרשת לסוגיה הזו כרוכה בבלבול מושגי עמוק. עיקר טענתה היא שהגישה הליברלית, שאותה מייצג אהרון ברק, גורמת לרידוד המאפיין היהודי בהגדרתה של ישראל כיהודית ודמוקרטית. אבל אין הכרח שאלה יהיו פני הדברים. רידוד זהותה היהודית של ישראל למאפיין הדמוקרטי שלה מתקיים רק כאשר נעשה תהליך של רדוקציה, של ההפחתה של מאפיין אחד למשנהו, של המאפיין היהודי לתוך המאפיין הדמוקרטי, עד כי לא נותר דבר ממנו. אבל החפיפה בין המאפיין היהודי לבין המאפיין הדמוקרטי של מדינת ישראל אינו מחייב תהליך רידוד מסוג זה.

הנה דיון פילוסופי מוכר שיכול לסייע בהבהרת הטענה הזאת. ניתן לומר כי לכל מופע רגשי בהתנהגותו של האדם יש מקבילה פיזיולוגית, שאותה ניתן לתאר בכלים מדעיים. אבל משעה שקיימת הסכמה שאלה הם פני הדברים, לא נובע מכך שהמופע הרגשי מפנה את מקומו, מאבד את מעמדו, והופך למופע פיזיולוגי בלבד. מכך לא נובע, בניגוד לעמדתם של ביהביוריסטים אדוקים מבית מדרשו של סקינר, שהאנושיות נטמעה לחלוטין בתוך הפיזיולוגיה ושהעולם המנטלי שלנו אינו אלא אשליה; ניתן לומר ששני העולמות  המקבילים דרים בכפיפה אחת.

אם כן, כך גם ניתן לראות את יחסי הגומלין בין הגדרתה של ישראל כיהודית מחד, ודמוקרטית, מאידך. כלומר, ניתן להצביע על חפיפה בין ערכים, פרקטיקות ויעדים שזהותם היהודית מעוגנת בהיסטוריה ובמורשת עתיקת יומין לבין ערכים דמוקרטיים ואוניברסאליים. כלומר, ראיה דואלית זו דומה לתעלולי גשטלט ידועים– אנו מתבוננים באובייקט מסוים ופעם רואים אותו כנושא תוכן חזותי מסוים ופעם כנושא תוכן זהותי אחר. לאף אחד מהתכנים ומהדימויים אין קדימות לוגית ופרקטית על משנהו!

נכון, החיים אינם כל כך פשוטים. השאלה המתבקשת – מה עושים כשמתקיים מתח וניגוד בין המאפיינים השונים של מדינת ישראל, בין הרצון להבטיח את היסוד היהודי שלה לבין היסוד הדמוקרטי שלה? מתחים כאלה, כפי שהשרה בוודאי יודעת, קיימים גם קיימים. הם מציבים בפנינו, נציגי הציבור המבקשים לאחוז בגישה הדואלית, אתגרים כבדי משקל.  

"אני רוצה להאמין," כותבת השרה שקד, "שנהיה למדינה דמוקרטית יותר ככל שנהיה מדינה יהודית יותר, ושנהיה למדינה יהודית יותר ככל שנהיה למדינה דמוקרטית יותר." אבל הניסיון של השנים האחרונות מלמד שהשימוש שנעשה על ידי מקצת המחוקקים במקורות היהודיים שלנו דווקא עודד את קידומן של יוזמות חוק שלא עולות בקנה אחד עם ערכי הדמוקרטיה; להיפך, שימוש זה הניב יוזמות חקיקה רבות שבינן לבין ערכי הדמוקרטיה מפרידה תהום עמוקה. חלק מיוזמות חקיקה אלה עלו בכנסת האחרונה ביוזמתה של השרה שקד ולעתים בהשראתה. "האני מאמין" שאותו פורסת השרה במאמרה משווה לציונות הדתית אופי קיצוני ימני בשני מובנים: סתגרנות לאומנית וכלכלת שוק חסרת רסן המרסקת את הסולידריות החברתית בין אזרחי ישראל.

בכל זאת אני מאמין, בדומה לשרה שקד, שהתעמקות במסורות היהודיות העשירות והמגוונות שלנו יכולה לאפשר לנו להפוך את המדינה שלנו לדמוקרטית יותר ולשוחרת צדק יותר, אבל לשם כך נדרש שינוי כיוון יסודי באופן שבו יש לקרוא את המסורות היהודיות שלנו ולפרש אותן.

 

כתבות דומות

Close